"הרופא אמר לי: נשאר לך לחיות חצי שנה גג, לא האמנתי לו"

הרופא אמר לה: נצטרך לכרות לך שד ולהתחיל טיפולים כימו פלוס הקרנות… ואז אלוהים גדול.
במילים אחרות – כדי שתשרדי (וגם זה לא בטוח) עליך להיפרד מהאיבר הכי נשי שלך פלוס טיפולים מתישים. אין ברירה. זה הכיוון.
והרופא סופסוף מרים אליה עניים. היא מביטה בו, מחזיקה בכיסא, טוב שישבה .ס. שהיא רופאה בעצמה, קבלה שוק של חייה. עולמה נחרב.
בדרך לצאת מהחדר, אמרה לו שתחשוב. היא חשבה ובכתה, שוב חשבה ושוב בכתה..

לאט לאט היא הרימה את הראש וקבלה החלטה משנת חיים. כך אמרה לי כשנפגשנו.
ס. יצאה לחיפוש, למסע ריפוי טבעי. בינתיים היא מסרה לאונקולוג שמוותרת על הטיפולים הנ"ל.

הוא היה מופתע והשיב לה: במצב שלך את לא תוכלי לשרוד… חצי שנה גג.
כן כן, במילים האלה!
עם המשפט ה"מעודד" הזה הוא הוציא טופס סירוב והחתים אותה עליו. היא לא נשברה.

בתור רופאה מנוסה, ס. חשבה שיודעת את הכל על המחלות והטיפול בהן. הסתבר שלא, היא לא למדה לעולם איך לרפא את המחלות,
לרפא באמת מהשורש.

בשביל התחלה היא הייתה צריכה לענות לכמה שאלות שהועלו לפניה (לפי הסוג והמיקום הגידול, הגידול היה בבלוטת החלב בשד שמאלית).|
כמו למשל, "את מי את מנסה להציל? "על מי/מה את שומרת ומגינה?" "מתי בפעם האחרונה חיית ללא הקרבה עצמית?" ועוד כמה שאלות.
ס. למדה המון על עצמה ועל חייה, וגם על מהות המחלה. מדוע היא באה לחייה? מהו השיעור שלה?

חייה של האישה השתנו. כל מה שהיה לה חשוב בעבר, הפך ללא רלוונטי. לקח קצת זמן, ס. החלה להבריא.
היא מספרת לי: "איפשהו שעמוק בלב הקול הפנימי אמר לי: לא יכול להיות שאין פתרון, אולי יש משהו אחר, חייב להיות משהו אחר. עוד לא ידעתי מהו.
הייתי פתוחה לכל רעיון, לכל אפשרות, מבחינתי לא היה לי מה להפסיד, כי הכי גרוע כבר קרה".

כיום חלפו כשנתיים מאז האבחון, ס. מרגישה טוב, ממשיכה לעבוד כרופאה. הגוש שלה קטן מבדיקה לבדיקה (אולטרה- סאונד)
בדיקות הדם שלה השתפרו משמעותית. בדיוק כמו החיים שלה.

רופאת המשפחה שלה בהלם ממנה, היא זו שמלווה ותומכת בה לאורך כל הדרך.
היא נפעמת ממנה."את מגדלור בשבילי"-  אומרת הרופאה. (ואני נפעמת מהרופאה הזו, טוב שיש כאלה!).
והאונקולוג?
האישה כבר מחוץ לתחום שלו, והריפוי הטבעי שלה לא ממש מעניין אותו.