– אל תקחי אותי לבית חולים, הם יהרגו אותי שם.
– לא אמא, מה פתאום, הרופאים יעזרו לך.
– כן ממש, – היא גיחכה.

האמבולנס הגיע…

אימוש, את זוכרת,
איך הפקידה בשדה תעופה קבעה לנו איפה נגור בשלושים שנים הבאות?
את אני ואחי, שלושתנו, 3 מזוודות, 40 $ בכיס של כל אחד.

לא היה לנו מושג איפה נגור, אף נפש חיה לא חיכתה לנו כאן.

"אני מזמינה לכם מונית לכיוון אחד, זה חינם”, אומרת הפקידה, "לאן תרצו לנסוע?”
ואת אמרת לה כי לא יודעת, רק חשוב לך שיהיה מקום יבש כי יש לך אסטמה.
"ערד! ערד זה טוב. תבוא מונית, תגידו "ערד."

מאז אנחנו כאן אמא חחחח
דווקא צדקה, היה לך טוב בערד, אהבת את העיר מאוד.
היה לך מסלול הליכה משלך, בכל בוקר.

זוכרת,
כמה היה לך קשה בשנים הראשונות בארץ?
עזבת קריירה משגשגת, מהנדסת, בוסית גדולה
מעורכת מכובדת ואהובה מאוד על ידי העובדים.
גיבשת את הצוות שלך והפכתם למשפחה. הם שמרו איתך על קשר עד ימייך האחרונים,

רובם עלו ארצה ומצאו אותך כאן. איזה אושר. היית מספרת לי על הקולגות שלך באהבה גדולה.

והנה את כאן, בהיותך ה 53 בלי עבודה, בלי שפה, עם תחושה כטיפשה

כי לא היו לך מספיק מילים להסביר את עצמך לאחרים, זה היה מרסק אותך לרסיסים!!

מצאת עבודה אצל מישהי ב 5 ש"ח לשעה (גם את זה לא תמיד קבלת),

היית מקפלת אצלה כביסה, שוטפת כלים, והיא שצעירה ממך,

הייתה שוכבת לה בספה בסלון עם סיגריה בפה וכוס קפה שחור ומראיינת אותך:

– סופיה, היה לך טוב ברוסיה?
– כן , טוב.
– היה לך שם אוכל?
– כן חחח
– סופיה, את יודעת מה זה טלוויזיה, הייתה לכם טלוויזיה בבית?
– כן.
– והטלפון, היה לכם שם טלפון?
– בטח!!

היינו מתגלגלות מהצחוק, ולך היה צחוק מתגלגל ומדבק במיוחד,

על זה היו מוצאים אותך מכיתה ביסודי, ספרת לי 🙂

ועם הרופאים,
זוכרת איך אהבת אותם? חחח, זה בציניות.
היית מתווכחת איתם על הטיפול ,תמיד אמרת לי שאת לא מאמינה בהם, ויש להתרחק מהם כמה שרחוק .
ואני אחות במקצועי היתי משכנעת אותך לקחת כדורים לסכרת (חבל שלא זכית לראות אותי היום, אהובה) .
הקיצור הית מבקרת אותם פעם ב.. רק בשביל מרשמים.

יום אחד הלכת לרופא משפחה עם אלון תרופה לסכרת.
רצית להראות לו מהן תופעות הלאוי של הכודורים,
ולמה לא תקחי אותם.
והוא היה קשוב אליך, הסכים איתך ואמר בחייך:
"סופיה, את אישה חכמה". ואת עפת על עצמך ועל הרופא הזה ונתת לו תואר של "ה-רופא"!!
אחרי שהחלפת כמה מהם כיוון שלא "זרמו" איתך,
עם גישתך הטיפולית 🙂

את זוכרת אימוש,
כמה אהבת ספורט?
הית אומרת "תנועה זה חיים!" בכל בוקר צעדת קילומטרים, בכל מזג האוויר.
גם כשהתקרבתי לגיל 78 והצעתי לך לרדת לקרקע
מקומה ה 4, את סירבת בתוקף.
המדרגות הן החיים שלי, אמרת, בזכותן אני חיה.
בזה נגמר הויכוח.

זוכרת,
וכמה אהבת לארח? לערוך שולחן, לבשל, לאפות, הית בלבוסטה ברמות על!
שמחת והתרגשת להיפגש עם הילדים והנכדים,
לשבת סביב השולחן, להרגיש יחד,
גדלת כבת יחידה וזה היה מרגש אותך במיוחד.
פינקת אותנו במתנות בכל חג עם ברכות בחרוזים,
המשוררת שלי 🙂

אימוש,
היו לך חיים מלאי משמעות ועשייה, אהבת את חייך מאוד,
נלחמת עבורם עד לרגע אחרון,
עד לטיפת דם אחרונה תרתי משמע.
דממת למוות מול עיניי…
כן בבית חולים,
כן פשלה רפואית.

את צדקת אמא.

הדמעות חונקות אותי…

יומולדת שמח לך שם בגן עדן ❤