"סוף סוף מצאתי זמן לכתוב מכתב פרידה מאהבתי הראשונה הסיגריה.

הכרנו לפני 45 שנה ואני רק בן 14. כבר בפעם הראשונה בערב הראשון נתת לי את כולך וגרמת לי להשתעבד אלייך עד כדי כך שלא יכולתי בלעדייך. בכל מקום ובכל רגע היית איתי. בשמחה. בעצב. וגם סתם כשמשעמם, גם כשלא רציתי אותך, לקחתי אותך איתי לכל מקום. לשירותים. לאוטו. לחדר השינה. בקיצור לכל מקום. התחלתי לחשוב לעצמי, איך אדם עצמאי כמוני יכול להשתעבד בצורה כזאת לאחת כמוך, ומסקנתי הייתה שפשוט התרגלתי אלייך. ואני כבר לא כל-כך אוהב אותך, וכמו שמכל הרגל אפשר להיגמל גם ממך אפשרי.

אז דבר ראשון שעשיתי, בדקתי איזה תועלת יש לי ממך חוץ הנאה רגעית. ומסקנה אפס. לעומת זאת החסרונות מרובים שימנה את חלקם. תלות. מסריח. מזיק לבריאות. כן הרסת לי את הבריאות. עלית לי המון כסף שבכסף זה יכולתי לעשות המון דברים מועילים יותר. בקיצור את הבריאות לא תוכלי להחזיר לי. את הכסף שרפת. בואי ונסכים שלגביי אין בך שום תועלת. את מגעילה. מסריחה. ודוחה. סליחה שאני כזה בוטה אחרי כל-כך הרבה שנים של "הנאה", אבל זאת המציאות, והחלטתי להיפרד ממך סופית ולתמיד.
ואל תנסי לפתות אותי כפי שעשית בכל הפעמים שניסיתי. הפעם זה סופי,

כי בחרתי באהבה אחרת, בחרתי בחיים.

שלום ולא להתראות סיגריה ארורה.

מכתב מרגש זה נכתב על ידי מאיר דמרי, נגמל יקר שלי, שעבר מסע לא פשוט בדרך לניצחונו מול ההתמכרות שלו . ואני זכיתי בגדול להיות חלק ממסע זה.