פסח 2010
"גם אלי יבואו וייקחו אותי" – אומר ויקטור בעודו רוקע ברגלו.

אני מביטה בילד המתוק הזה ומעבר לו. קבוצת ילדים בגיל הרך מביטה בנו, עיניהם מלאות בקינאה ובייאוש. אני לא יכולתי. לבי נקרע. בא לי לאמץ את כולם!

אחד עשרה שנים של תסכול ואכזבה עברו עלי, שבעה הריונות שהסתיימו בלידה אחת בלבד (הבכורה שלי, המפעל הפיס שלי!). 

טיפולים, ניתוחים, ייאוש ודאגה לעתיד, ובעיקר תחושת חסר מימוש עצמי באימהות.
עם הזמן הרגשתי את הכובד על הכתפיים, לא יכולתי לנשום לרווחה ולהרגיש חופשיה.

זה לא מתאים לי! זאת לא אני! אלה הקולות שמידי פעם עלו בי.

החלטתי כי לא אוותר על עצמי, על תחושת החופש הפנימית, על האימהות בפעם השנייה, על הענקת החום והאהבה, על הרצון העז של בתנו ורד להיות אחות של, ועוד על הרבה דברים אחרים.

מסע ארוך ומתיש ציפה לי ולבן זוגי היקר, תמכנו זה בזו. שלוש טיסות מתישות, צרור של רגשות מעורבים, פחדים מהבלתי ידוע, סחיטה רגשית מטורפת והמון המון תקווה ואמונה בטוב.
היום אני יודעת בוודאות, בלי התקווה והאמונה בטוב, לא היינו חוזרים בידיים מלאות.

אנו עולים במדרגות בהתרגשות רבה ללא ידיעה ברורה את מי נפגוש שם מעבר הדלת. אפרוח קטן והפוזל יוצא אלנו בזהירות, היא מביטה בנו עם הטיית ראש לצד, כתוצאה מהפזילה הלא מטופלת.

"היא חמודה, אוהבת לרקוד" – מספרת לנו אנה הגננת, "מדי פעם היא מתקררת וחוטפת דלקת ריאות, כנראה רגישה לקור".

כל זה לא הרתיע אותי בכלל. רק חשבתי: את הפזילה נתקן, את הראש ניישר, ואת הריאות נחמם.
"היא פלפלית, לא מציקה לילדים ראשונה," – ממשיכה הגננת – "אבל אם מישהו מציק לה, חבל על הזמן, לא תוותר". זה היה נשמע לי טוב יותר☺

והנה הגיע יום המיוחל, אחרי כל הבירוקרטיה.
סופסוף היא שלנו! 🙏

מסיבת פרידה בגן.
כל ילד וילדה מקבלים חתיכת עוגה ובלון. מיכל נפרדת מחבריה, מהגננת אנה ומהמקום ששימש לה כגן, כבית, כמקום לינה, כמשחקייה, וכקרב להישרדות. בעיקר כקרב להישרדות.

אמרו לנו לצלם את הכול, אז צלמנו. בהמשך ניצור אלבום של זיכרונות מעברה, כך היא תוכל למלא את החלקים של הפאזל, הפאזל של חייה הקודמים. אך לעולם לא תוכל להשלים את כולו!

המזוודה האדומה מהארץ נפתחת, מחליפים את הכול, גם את הגופייה. שום דבר לא לוקחים איתנו, כי אין שום דבר משלה. לא הבגד ולא הצעצוע!

המטוס ממריא ואנחנו מנופפים לשלום לאוקראינה הרחוקה. אוטוטו מתחילים חיים חדשים, לכולנו.

מה יהיה?
איזו ילדה תגדל לנו?
איך היא תסתגל לשפה, לחברה, לילדים בגן, ובהמשך לבית הספר?
מהו רקע גנטי שלה?
מה עוד יצוץ לנו בדרך?
איך יהיה הקשר עם אחותה המאמצת?
איזו אינסטלציה רגשית תיבנה ביני ולבינה?
ועוד, שאלות רבות היו לי עלין לא ידעתי לענות.

ובינתיים מחכים לנו בבית בהתרגשות רבה אחותה הגדולה וכלב צ'רלי ז"ל.
ויחד עימם אתגרים רבים של השנים הראשונות.
אבל מי אמר כי האתגרים מפחידים אותי?!

פסח 2020
כ 10 שנים חלפו מאז.
האפרוח הקטן הפך לילדה יפיפייה, חכמה, רגישה ומלאת שמחה ☺

ובינתיים הכל תוקן, התיישר והתחמם ☺
בעיקר התחממה הנפש הרכה הנושאת בה את סיפורה האימוץ.

"היי, ורדוש, הבאנו לך מתנה!"